היא עומדת יחפה מול המראה הענקית בחדר האמבטיה הענק, עטופה בחלוק מגבת שמריח כמו מכבסה ובודקת את השחורים באף. "את מפגרת", היא לוחשת לעצמה. "הציפרלקס חירפן אותך לגמרי. דברים כאלה קורים רק לאנשים אחרים, לא לך".
לפני 24 שעות בכלל לא ידעה מי הוא, ואז טיסה אחת מוזרה שאחריה הפסיקה לחשוב והפסיקה לשאול, ופתאום היא רצה איתו אחרי רכבות, ומזמינה לו סנדוויץ' כפול בחנות הקטנה הזאת שבפינת הרחוב ומסיימת לידו את הלילה במלון שמשקיף על הנהר החשוך. במשך 24 שעות שכחה שעד לפני כמה חודשים היו לה חיים אחרים בעיר אחרת עם מישהו אחר, והיא אפילו לא שמה לב שהיא מסתובבת עם שערות ברגליים ולק מתקלף.
היא מציצה מחדר האמבטיה אל המיטה שבמרכז החדר, מתאמצת לוודא שהעיניים שלו עצומות. מכבה את האור ובשקט מתיישבת על הכורסה שממוקמת בדיוק מושלם מול החלון שממסגר סקיי-ליין כמו בסרטים. היא מביטה על הזכוכית הבוהקת, מעריצה בלב את מנקי החלונות ומעבירה מבט אל הרחוב המואר למטה, סופרת מוניות. "אם יעברו חמש מוניות ברצף סימן שייצא מזה משהו טוב". עברו רק שלוש.
והיא יושבת שם בתוך החלוק, ונזכרת איך שנייה לפני שעלתה לטיסה עוד הספיקה לדמיין איך יום אחד תיכנס לבית המעוצב שלהם, שהיה פעם הבית המעוצב שלה, ותסתכל על המישהו האחר ועל האישה החדשה והאחרת וההריונית שלו, ותצעק, או שתלחש, שזה היה אמור להיות ההיריון שלה, והבית שלה, וחדר הילדים המעוצב שלה. ואז כולם יגידו שהנה, סוף סוף היא יצאה מדעתה. והיא תוכל לפרוש מהמירוץ האינסופי של ציפיות לאושר ולחיות בבית "הבראה" וכל היום רק לבהות החוצה ולצייר פרחים. בכלל, למי יש כוח שוב להתאמץ, לטפל, להתחשב, להחליף מצעים ולהיות ממש שקטה בשירותים.
הוא מתהפך במיטה. היא עוצרת את הנשימה, שלא יתעורר לה פתאום וישאל על מה היא חושבת. מפחדת להודות שאולי היא אחת כזאת שאף פעם אין לה כוח. ש–24 שעות זה המקסימום שהיא יכולה לתת. למטה ברחוב עוברות עוד שתי מוניות. היא מחייכת לעצמה, "ביחד זה חמש".
גנבת מחשבות 
נהדר
אמא
אהבתיאהבתי
מוחשי להפליא. כמו צילום שהצלחת להכניס אליו את הצופה. או לנפשה של הגיבורה.
אהבתיאהבתי