pic6

היא עומדת יחפה מול המראה הענקית בחדר האמבטיה הענק, עטופה בחלוק מגבת שמריח כמו מכבסה ובודקת את השחורים באף. "את מפגרת", היא לוחשת לעצמה. "הציפרלקס חירפן אותך לגמרי. דברים כאלה קורים רק לאנשים אחרים, לא לך".

לפני 24 שעות בכלל לא ידעה מי הוא, ואז טיסה אחת מוזרה שאחריה הפסיקה לחשוב והפסיקה לשאול, ופתאום היא רצה איתו אחרי רכבות, ומזמינה לו סנדוויץ' כפול בחנות הקטנה הזאת שבפינת הרחוב ומסיימת לידו את הלילה במלון שמשקיף על הנהר החשוך. במשך 24 שעות שכחה שעד לפני כמה חודשים היו לה חיים אחרים בעיר אחרת עם מישהו אחר, והיא אפילו לא שמה לב שהיא מסתובבת עם שערות ברגליים ולק מתקלף.

היא מציצה מחדר האמבטיה אל המיטה שבמרכז החדר, מתאמצת לוודא שהעיניים שלו עצומות. מכבה את האור ובשקט מתיישבת על הכורסה שממוקמת בדיוק מושלם מול החלון שממסגר סקיי-ליין כמו בסרטים. היא מביטה על הזכוכית הבוהקת, מעריצה בלב את מנקי החלונות ומעבירה מבט אל הרחוב המואר למטה, סופרת מוניות. "אם יעברו חמש מוניות ברצף סימן שייצא מזה משהו טוב". עברו רק שלוש.

והיא יושבת שם בתוך החלוק, ונזכרת איך שנייה לפני שעלתה לטיסה עוד הספיקה לדמיין איך יום אחד תיכנס לבית המעוצב שלהם, שהיה פעם הבית המעוצב שלה, ותסתכל על המישהו האחר ועל האישה החדשה והאחרת וההריונית שלו, ותצעק, או שתלחש, שזה היה אמור להיות ההיריון שלה, והבית שלה, וחדר הילדים המעוצב שלה. ואז כולם יגידו שהנה, סוף סוף היא יצאה מדעתה. והיא תוכל לפרוש מהמירוץ האינסופי של ציפיות לאושר ולחיות בבית "הבראה" וכל היום רק לבהות החוצה ולצייר פרחים. בכלל, למי יש כוח שוב להתאמץ, לטפל, להתחשב, להחליף מצעים ולהיות ממש שקטה בשירותים.

הוא מתהפך במיטה. היא עוצרת את הנשימה, שלא יתעורר לה פתאום וישאל על מה היא חושבת. מפחדת להודות שאולי היא אחת כזאת שאף פעם אין לה כוח. ש24 שעות זה המקסימום שהיא יכולה לתת. למטה ברחוב עוברות עוד שתי מוניות. היא מחייכת לעצמה, "ביחד זה חמש".


© צילום: סמדר ברנדיס
מודעות פרסומת

pic22

שמלת הכלה שלה מציצה אליה ממעמקי הארון, כלואה בשקית שקופה ומצהיבה, כאילו נעלבת ששכחו אותה. עדיין זוהרת מבעד לעכירות של הפלסטיק, ורק השוליים המלוכלכים בשאריות של בוץ שלא ירדו גם אחרי עשר כביסות מזכירים את הגשם ששטף את הערב ההוא, כמו סימן קריאה שדרש ממנה הרבה כוחות כדי להתעלם ממנו.

"אין סיכוי שהיא עולה עליי היום", היא מגחכת, בדיוק כמו שהערב ההוא כבר לא תואם יותר את מידותיה. הגיע הזמן להעביר אותה הלאה, למישהי שתוכל פשוט לקצץ לה את הקצוות.

ה-ארבעים שלה כבר פה. המספר הלא הגיוני הזה, שלא מרגיש שייך לגוף או לראש. לפעמים באוטו, ממש לפני יום ההולדת, היתה מנסה לשחזר את 39.9 השנים האחרונות. הגן של חנה, כשעמדה בכניסה ליד השער לבושה בחולצה אדומה מבד מגבת עם ציור פלסטיק של פינוקיו מצפצף, והיום הראשון בבית הספר היסודי עם החצאית הכחולה הסינתטית של התלבושת האחידה, והתיכון עם סטוק של אוברולים מג'ינס, והצבא במדים צמודים מדי, ואז החתונה. שמלה לבנה-לבנה מתוך קטלוג מפונפן שברגע אחד הפכה חומה. והגירושים. גם לבית הדין הרבני היא זוכרת בדיוק מה לבשה. חולצה לבנה עם שרוולים וחצאית פרחונית ארוכה. כי אסור לחשוף ברכיים. וגם היה חם.

הארון מריח כמו סבתא שלה, ערבוביה כזו של נפטלין ובושם ישן. סבתא, עם הבטן העגולה והרכה שאפשר היה לשים עליה את הראש לנצח, ופתאום נדמה לה שיש מאחוריה יותר שנים משעוד מחכות לה. "אויש, סתמי", היא נוזפת בקמט בין הגבות שצועק אליה מהמראה שעל דלת הארון. "תכניסי קצת את הציפורניים, תרשי לעצמך לעצום עין אחת, וגם בוטוקס מותר. הכל מותר".

היא מוציאה את השמלה מהשקית הקשיחה, מעבירה אצבעות על הבד. כבר יוצאים ממנו חוטים ונפלו כמה מהאבנים הנוצצות. אולי בכל זאת תשמור עליה עוד קצת. רק קצת.


© צילום: סמדר ברנדיס

pic21

halloween3

היא שאלה אותי למה בכלל היא מספרת לי את הסוד הכי גדול שלה. אמרתי לה שזה בגלל שאנחנו סוג של אחיות-פיות-מכושפות. כמו בטלוויזיה. וזה מה שאחיות-פיות-מכושפות עושות (חוץ מלהיות כוסיות). אף פעם לא ראיתי אחת, אבל אני בטוחה שיש. שאם אצא החוצה לגינה העירונית שמתחת לבית שלי, שמוקפת בוורדים קצת נבולים, גדר חיה ורעש של אוטובוסים, ואשב ממש בשקט, מרוכזת, אז אראה אחת. שקופה, קצת נצנצים מסביב. אני בטוחה שהחתולה הנוירוטית שלי רואה אותן. וילדים גם, ככה אומרים.

אני יורדת במורד רחוב כלשהוא, צועדת על המדרכה. משמאלי נהר. נראה פה כמו שטוקהולם, אבל אני יודעת שזו בעצם לונדון. השמש בדיוק שוקעת ואני בדרך הביתה, לדירה הלונדונית שלי. לבושה כאילו זכיתי בתחרות יופי, עם סרט על הכתף וכתר. לאורך המדרכה בתי קפה קטנים, ציוריים, כאילו יצאו מברושור תיירות. אני בדיוק חושבת להיכנס לאחד מהם, לקנות קפה יקר מדי טו-גו, כשפתאום השמיים מחשיכים ומתכסים בציפורים גדולות. אחת מהן ממש נמוכה וקרובה אלי. יש לה מוטת כנפיים ענקית ואני יודעת, בלב, שזו קונדור. אולי ראיתי בוויקיפדיה. היא נוחתת לידי בקצה המדרכה, ועל הכנפיים שלה מסודרים הגוזלים שלה, אחד אחד, עם פלומות לבנות, ובסוף אחת הכנפיים יושב לו כלב אחד קטן וחום. כלב "שוקי". הכלב שמרגיש אולי קצת לא קשור מחליט לקפוץ ולהיעלם, ואני בעקבותיו, מחפשת אותו בין בתי הקפה, משאירה פתק, אולי מישהו ראה, שמע, לקח. כי הרי ידוע שציפורי קונדור לא עפות בלי הכלב שלהן. ואני ממשיכה לחפש, כבר רחוקה ממש מהמדרכה הלונדונית ומגיעה לכפר אנגלי מהמאה הקודמת. הכל בו כחול, מונוכרומטי. קשה לראות אז אני מטפסת על שק תפוחי אדמה ענק וכחול, כדי להציץ מעבר לערימת חציר כחולה. על הערימה יושב חתול, גם הוא כחול. ואני מרימה את העיניים ורואה אותו. לא את הכלב, את הסופר. נראה כמו שחקן קולנוע שהזיקנה עשתה לו טוב, לבוש חליפת שלושה חלקים לבנה ועונד שעון כיס. והוא מסביר לי במבטא סקוטי, הדמוי שון קונרי הזה, שכשעושים טעויות בסיפור, טעות כתיב או אולי טעות בשם של הכלב, משהו משתבש גם במציאות. "את מבינה", הוא החלטי ומרעים בקולו, "זו הסיבה שהכלב נעלם".

אז הייתי צריכה להתחיל איפשהו. בגלל זה הכתרתי אותה לאחותי-הפיה-המכושפת.


© צילום: סמדר ברנדיס

pic19

היא פוקחת עין אחת. מתרגלת לראייה חד-מימדית. הפוקוס מתייצב והיא רואה ממול עלה דשא ירוק, ארוך ולח, ועליו נחה חיפושית פרת משה רבנו, כמו בסרטים: אדומה, מבריקה, עם נקודות שחורות, מנפנפת בזוג כנפיים לבנות-שקופות מתחת לאלה המעוצבות. היא פולטת אנחת רווחה בלב, "מזל שזה לא ג'וק ענק ומגעיל שהחליט לצוץ לי כל כך קרוב לאף".

הלחי השנייה צמודה לדשא הרטוב, הדוקר שמדגדג בכפות הרגליים היחפות. היא מסתובבת על הגב ובוהה בכוכבים, מנסה לזהות צורות מוכרות. גם את אלה שכולם יודעים לזהות אבל גם את אלה שהם רק שלה, אבל מעונן מדי וחוץ מנצנוץ אקראי ודהוי של כוכב בודד לא רואים כלום. "פעם זה נחשב רומנטי להסתכל על הכוכבים ולנחש מה זה מה", היא משחזרת, "היום רומנטי זה לשים תמונה של טבעת בפייסבוק ולכתוב 'ברור שאמרתי כן!' בעעע".

מתחיל להיות קריר ומהבניינים שמסביב עולים קולות של ערב שבת. שקשוק צלחות, "אולפן שישי" וזוג מתווכח ליד האוטו בדרך להורים. היא מתרוממת, מנקה שאריות דשא רטובות מהבגדים וצועדת לקצה המדרכה, מתבוננת לתוך חלונות הזכוכית הענקיים של הווילה החדשה והמכוערת שבנו השכנים באמצע רחוב שכולו בכלל בניינים משותפים. על הקיר שלהם תלויה פלזמה ענקית, ורק מהקומה השנייה בוקע אור כחלחל כזה, כמו של חדר שינה.

הווילה גבוהה מעל הקרקע ואי אפשר לראות את מה שבגובה העיניים. רק את הדברים שתלויים ממש גבוה, כל כך גבוה שהיא חושבת שאפילו האנשים שגרים בווילה הזאת לא מגיעים אליהם, ויש בה כל כך הרבה מפלסים שהם בטח בכלל לא פוגשים אחד את השני. "חחח", היא מגחכת לעצמה כמו בהודעת סמס, "ממש סיפור אהבה אורבני".

היא נעמדת בשקט, מקשיבה עוד קצת לקולות שעולים מהבניינים השכנים, ועולה הביתה. יאללה, לישון.


© צילום: סמדר ברנדיס

pic17

"טונה או קממבר"? טונה זה חלבונים, קממבר זה טעים. היא הולכת על הטונה. רק בלחם שיפון. "ומיץ תפוזים"? זה מיליון קלוריות. "את בטוחה שאת צריכה את זה עכשיו?" היא שומעת את הקול שלו מהדהד לה בראש. "רק כוס מים, עם לימון". בשביל הטעם.

היא קמה לשירותים, ונתקעת מול המראה. מעבירה אצבעות בשיער, לא מעלה בדעתה לומר בקול את המילים "שערה לבנה" כדי לא לגלות שערה לבנה. "אני אמות".

בודקת את הקמטים במצח ובזוויות העיניים. ייקח עוד עשרה ימים עד שהבוטוקס יתחיל לעבוד, אבל היא כבר מרגישה שירדו לה לפחות שנתיים וקצת נושמת. מורחת מהר קרם הגנה ישן על הצוואר, מזדקפת, מסתובבת, בודקת שגופיית הספורט מכסה את העור שכבר לא כל כך מתוח.

הלפטופ פתוח על אתרים של מדריכי כושר. פרטיים, ברור. "שלוש פעמים בשבוע פילאטיס זה לא מספיק אם את רוצה לא להיות רופסת", ככה אמר לה. היא מסתכלת על סוף הכריך הבריא, עם השיפון, והחסה, והטונה בלי הרוטב, ושומעת את הקרקורים בבטן.

בין מאמנת ריצה נאצית לדיאטנית הוליסטית לדף מידע על יתרונותיה המופלאים של הספירולינה, היא גולשת לאסטרולוגיה. "היום מחכה לך פרשיית אהבים מסעירה". מה שמזכיר לי לקבוע תור ללייזר, היא מגחכת. מבט קטן לעוגות והיא חוזרת לבהות במסך וללעוס את הקש שבתוך המים. עם הלימון.


 © צילום: סמדר ברנדיס

pic10

היא יושבת בגינה ציבורית, מסתכלת על אנשים שרצים אחרי הכלבים שלהם. על הברכיים שלה מונחת שקית נייר עם לוגו, כזה מינימליסטי בשחור-לבן, ובפנים משולש של פאי פקאן דביק ולח שעשה עיגול גדול ורטוב על השקית.

"רגע, אני חושבת ששכחתי בפנים את האייפון. את מחכה לי נכון?", היא זורקת לה, ומיד נעלמת בחזרה לתוך בית הקפה. ועברו כבר חמש דקות ועשר, והיא מחכה לה על הספסל עם חתיכת פאי מתיישנת כי היא היתה חייבת ממש עכשיו לנסות לשנורר את המתכון "המדהים, שאין דברים כאלה". לא משנה בכלל שאמרה לה שמונה פעמים שהיא ממהרת.

קוראים לה לִיָ, "שזה כמו לִיָה רק בלי הה', כדי שלא ייכנס לשם אלוהים באמצע", סיפרה לה פעם. ככה אבא שלה, שתמיד חשב על עצמו שהוא מלומד, החליט. וככה, כאילו אבא שלה ראה את הנולדת שהיא תגדל להיות, ככה היא היתה תמיד חייבת להיות אחרת: השיער שלה צבוע בבורדו מזעזע כי היא בטוחה שזה מתאים לעיניים שלה, והיא עושה TRX "כבר שנים, עוד כשזה לא היה כזה נדוש", והיא לא ממש מסוגלת לחיות כאן "עוד לפני שכולם בכלל חשבו על ברלין".

אז היא ביקשה לפגוש אותה לקפה "תל אביבי" כי "היית חסרה לי" ו"חיפשתי אותך מלא זמן בפייסבוק", והיא הזמינה פאי פקאן כי "פקאנים זה נורא בריא, אז אני מרגישה טוב יותר עם הקלוריות", והיא נעלבה ממש כשלא התחשק לה לבוא לראות את התחפושת של הקטנה, ובין לבין השחילה מהדלת הקדמית (ברור שהקדמית) גם את "כשיהיו לך ילדים – תביני" השחוק.

היא מסתכלת על כלב קטן, מינימליסטי, לבן עם כתמים שחורים. ביד אחת ממוללת את השקית הלחה של הפאי ובשנייה לוחצת על הנייד ובודקת את השעה. עברו כבר 16 דקות. היא מרגישה את הכעס המוכר זולג במורד העורף ונספג פנימה, פורמת את הנייר הרטוב וטובלת אצבע בקרם הדביק והלח.

pic16

האנקה מכירה את כולם. את כל החתולים ואת כל השכנים. "הנה תראי, הג'ינג'י היפה הזה, שמסתובב פה כמו שופט עליון, הוא הבן של זאתי שהיתה ממש מכוערת עד שעיקרנו אותה והיום היא כל כך יפה".

הגבות של האנקה משורטטות בפס שחור דק והשפתיים שלה אדומות מאוד, כמו ציור של מודליאני. מותאמות בדיוק למעיל האדום ולנעליים האדומות ולציפורניים המטופחות האדומות. היא שומרת את כלי האוכל של החתולים ליד החניה, בקופסת פלסטיק גדולה. "כבר שנים שזה כאן, ואף אחד לא נוגע". וברגע שהיא מתחילה לדבר הם מתייצבים לידה, הג'ינג'י השופט, ואמא שלו שהיתה מכוערת, והטריקולורית העדינה, "כמה שהיא נחמדה".

האנקה מסיימת ללטף את כל החתולים ולוודא שכולם אכלו ועולה הביתה. על הקיר בסלון טפט אדום, מתאים בדיוק לווילון האדום ולאהיל האדום. ועל המזנון, מעץ כבד וכהה, צילומים של ז'אנק שלה בתוך מסגרות, מזהב ומכסף ואחת מקרטון, שעשתה בשבילה הנכדה בגן. "הנה תראי, כאן הוא צעיר, אולי בן 20, תראי איזו בלורית ואיזה עיניים. וכאן זה בדיוק אחרי שעלינו לארץ, כזה רזה היה, לא היה מה לאכול. לא כמו היום, שסתם מתלוננים על המחירים. והנה, פה זה בחתונה שלנו".

האנקה עושה לעצמה כוס תה עם שתי קוביות סוכר ומוציאה כמה סוכריות דבש מהארון. "לא נעים לי להתלונן, אבל זה לא כמו פעם. את לא יודעת כמה שהוא אהב את החתולים ז'אנק, ואני בכלל לא מכירה גברים שמטפלים ככה בחתולים. הוא היה כזאת נפש עדינה, היה מנגן ומצייר".

האנקה מדליקה את הטלוויזיה על "ערב חדש" ומתיישבת זקופה על הכורסה, "וגם היה גבר נאה, לא כמו אלה שרואים היום". וכשנגמר "ערב חדש" היא נשענת לאחור על הכורסה, לשים קצת את הראש. לפני החדשות של שמונה היא תספיק עוד לקרוא קצת בעיתון ואז צריך לרדת שוב להאכיל את החתולים. "לא סתם הם כאלה מטופחים, מה את חושבת". ובינתיים היא נחה קצת, רק לכמה דקות. ומדי פעם פוקחת עיניים ומסתכלת על דמותה שעל הקיר, שז'אנק צייר "לפני המון זמן, אולי 30 שנה. תראי איך הייתי יפה". כמו דוגמנית של מודליאני.


© צילום: סמדר ברנדיס

pic15

"בחיי שאני יכולה לרצוח אותו עכשיו!" היא עומדת באמצע חדר השינה הקטן, פניה אדומות מכעס ושטופות דמעות. הגופייה הצהובה שהיא לובשת משמשת כבר כמה שעות בתפקיד טישיו ומרוחה בשאריות מסקרה שחורה.

הסכם הגירושין נחתם כבר לפני חודש, חשבון הבנק פוצל לשניים והדירה נמכרה. החדר כבר ארוז, אפילו המזרן הזוגי מצופה ניילון נצמד מכל הכיוונים, אז הוא יושב על הרצפה. נשען על הקיר, מחבק את הברכיים וטומן בהן את הראש. היא מחפשת מקום להתיישב, לא לידו ולא על אף אחד מהארגזים שלו. מוצאת ארגז שנראה לה עמיד עם השם שלה כתוב עליו בטוש שחור עבה, אבל מרוב עצבים לא מסוגלת לשבת ובמקום זה צועדת הלוך ושוב, בקושי שני מטרים לכל כיוון, מהדלת לארון בגדים ובחזרה.

"באמת? אין לו אפילו מה לומר לי?" היא מתנשפת ולא מצליחה למצוא מילים פרודוקטיביות כדי להסביר לו בקול כמה היא המומה. המומה שמכך שהוא לא מדבר, המומה על שהוא יושב לו משובלל בתוך עצמו, כאילו מתעלם לגמרי מהיום האחרון שלהם כאן. כועסת על כל השנים ועל כל החודשים ועל כל השבועות האחרונים.

צלצול בדלת. היא מסתכלת עליו, אולי יואיל בטובו לקום ולפתוח. הוא לא זז. "כוס אמק", היא ניגשת לדלת. המובילים הגיעו. בלי הרבה מילים הם מתחילים לשייט בדירה כאילו היתה שלהם. נכנסים גם לחדר השינה. מסתכלים עליו לרגע, מחליפים ביניהם כמה גבות מורמות ומתחילים להעמיס על גבם את הארגזים. "שרק ייגמר כבר ונעוף מפה", היא זועמת מבפנים, "אין לי כוח אפילו להסתכל עליו יותר, כאילו הוא איזה קדוש מעונה".

המובילים זריזים. אבל גם אין להם הרבה רהיטים. תוך חצי שעה הכל כבר למטה. המשאית עם הדברים שלה, והטנדר הקטן עם הדברים שלו. היא מציצה מחלון חדר השינה ורואה את המובילים מתיישבים על המדרכה עם סנדוויץ' וסיגריה של בוקר. כבר שנים מאז שהפסיקה. היא יורדת למטה, משנוררת אחת ומתיישבת גם היא על שפת המדרכה, לא קרוב מדי אליהם. מקשיבה להם צוחקים בשפה שהיא לא מבינה.

היא שואפת לאט את העשן, ונושפת עוד יותר לאט. בכל נשיפה מרגישה כאילו יוצאות לה מהריאות מאה שנים של עצב. בחצי הסיגריה היא פתאום מוותרת, מועכת את מה שנשאר ומביטה אל מעבר לגבה, לעבר חלון חדר השינה. היא שולחת חיוך חטוף של מבוכה למובילים ועולה למעלה בצעדים מהירים. הראש שלו עדיין טמון בין הברכיים והוא רועד. היא מתיישבת על הרצפה, לרגע מופתעת מכמה שהיא קרה, ומחבקת אותו.


© צילום: סמדר ברנדיס

צלצול עצבני בדלת מעיר אותה מחלום בהקיץ. המים בכיור הפכו לכמה דקות למים הצלולים של הלגונה בתאילנד. היא מנגבת את הידיים במגבת מטבח קטנה ומוכתמת ומדשדשת לכיוון הדלת, בטן של הריון הולכת לפניה והטייץ הישן ממש מגרד. בדרך היא עוצרת מול המראה שליד דלת הכניסה, מביטה בעיניים העייפות שמביטות בה בחזרה ובבלונד הדהוי ומציינת לעצמה: "הגיע הזמן לצבוע שורשים".

שוב צלצול עצבני, ועוד אחד. היא מציצה בעינית. רבקה מהוועד. היא נאנחת לעצמה ופותחת את הדלת. רבקה לא ממתינה שניה ומתחילה מיד ללהג, משהו על צ'קים וגנן ומים זורמים. היא מחייכת בהבנה אבל היא לא שם. היא בכלל על החוף הלבן, הרוח הנעימה מבדרת את שיערה, שהבלונד שלו דווקא מושלם, ופרח ורוד ענק שזור בו.

רבקה מסיימת את הנאום והיא סוגרת את הדלת. שוב מציצה במראה, הפעם מציצים אליה בחזרה כתמי הזיעה שמתחת לבית השחי. היא מריצה רשימה בראש, כלים, ארוחת ערב, סנדוויצ'ים למחר כבר במקרר והספיקה אפילו לעבור על כמה חשבונות. הגיע הזמן למקלחת. היא אוספת כמה צעצועים זרוקים מהשטיח וכמעט על אוטומט מרימה את הקטנה על הידיים. "עכשיו נשחק באמבטיה, טוב בובה?". ושם, בין האריחים האפורים, היא מרשה לקטנה להטביע שוב ושוב את הברבי המסמורטטת, ומתיישבת לידה על השטיחון הרטוב. היא שולחת יד פנימה ומלטפת את המים, מניחה את הראש על דופן האמבטיה. הקטנה משחקת לה בשיער, והיא נזכרת ביד שלו שליטפה, פילסה שבילים בשיער וירדה לאורך עמוד השדרה עד הגב, לתוך התחתונים. היד שהשאירה בתאילנד, יחד עם האהבה.

הקטנה משפריצה והיא חוזרת באחת למציאות, מתרוממת בכבדות, עוטפת אותה במגבת לקול מחאות ילדותיות. "בואי, עכשיו לישון".  הערב לא נגמר, יש עוד כביסות, צריך לסדר לקטנה תיק לגן ולאפות איזו עוגה מהירה לכבוד הפרידה מרוית, מחר במשרד. ואם יהיה לה כוח אולי אפילו סקס מהיר עם בעלה, אם רק ירים את הראש מהטלוויזיה.


© צילום: סמדר ברנדיס

pic13

"חם כאן יותר ממה שדמיינתי", הוא מסנן לעצמו. עומד בפתח המלון העמוס בלב הטיילת, משחרר את העניבה, מסיר את הז'קט השחור ומנפנף בחולצת הכפתורים הירוקה. מנסה להכניס קצת רוח קרירה בינה לבין הגוף שלו, ומתחיל להרגיש את הלחות הכבדה מתגנבת למצח ולעורף. "סוף ספטמבר בתל אביב, וחם כאן כמו בגיהינום".

הוא נכנס לחדר בכבדות, ממהר לכוון את המזגן. מניח את הז'קט והעניבה והחולצה המכופתרת בסדר מופתי על הכורסה הקטנה, מניח את טבעת הנישואין והשעון על השידה, מיישר את הגופייה הלבנה והמיוזעת ומדליק את הטלוויזיה.

ערב חג כאן, ובאחד מערוצי הסרטים משדרים מרתון סרטי סטיבן סיגל. הוא תוהה אם זה בגלל שהם חושבים שממילא אף אחד לא רואה טלוויזיה בערב החג, או בגלל שהם חושבים שמי שכן רואה טלוויזיה בערב החג כל כך דביל שהוא אוהב את סטיבן סיגל. הוא מעביר ערוץ. על המסך מגישת חדשות ג'ינג'ית עם מבט קר. היא מדברת בשפה שהוא לא מבין אבל המסר הדוקר שלה ברור. "קר ודוקר יש לי בבית", הוא חושב.

הטלוויזיה לא עושה את התפקיד שלה כמו שצריך, והוא פותח את הלפטופ. עובר במהירות על הדואר, עשרה מיילים ממזכירות המחלקה באוניברסיטה, מייל אחד מעורך מדעי של כתב העת שמחזר אחריו, עוד מייל מסטודנט אבוד. אפס מיילים מעניינים. הוא פותח את הסוליטייר. "אם אני מנצח ביותר מ10,000 נקודות אני אומר לה כבר היום". המשחק הראשון נגמר עם 9,080 נקודות והמשחק השני מגיע לדד אנד.

הוא ניגש למיני בר ומוזג לעצמו קצת וויסקי מבקבוקון שמספיק בקושי לשתי לגימות גדולות. איך עשה קריירה שלמה מלהתבונן. להתבונן בחיים של אחרים, לנסח אותם עד לנימי הנימים, לגעת בכל מילימטר – אבל עכשיו אין לו מושג מה קורה לו עצמו,  בפנים, ואיך מתקנים. אחרי אלפי לגימות שלקח בחיים, הוויסקי שורף עכשיו בגרון. הוא מתאפק לא לקלל וחוזר לקלפים הווירטואליים. 10,054.

הוא פותח תיבת מייל חדשה. יודע שזה לא מוסרי, לא הוגן, לא מתחשב. תוהה אם היא אי פעם תסלח לו. עובר בחזרה לתיבת הדואר הנכנס ומוחק את המייל עם כרטיס הטיסה הביתה.


 © צילום: סמדר ברנדיס